פסק-דין בתיק ע"א 36801-04-11

השופט א. ואגו:

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט עידו רוזין), מיום 6.3.11, בת"א 1592/07.

מדובר בפרשה של גניבת 39 תופי עץ גדולים המלופפים בכבלי חשמל מנחושת, שמשקל כל אחד מהם כ-1.5 טון, ואשר היו שייכים לחברה בע"מ, שהיתה מבוטחת על ידי המשיבה הפורמאלית, כלל בע"מ. בעת שהתופים, ששוויים מאות אלפי ש"ח, נגנבו, בלילה שבין 17 ל- 18 דצמבר 2005, בידי אלמונים, הם היו מאוחסנים בחצרי המערערת (להלן:"אמקו"), שהיא חברה המעניקה שירותי אחסון ופריקה של מכולות.

כלל בע"מ שילמה לאותה חברה, בעלת הרכוש, תגמולי ביטוח בגין שווי התופים, והגישה, מצידה,  תביעת שיבוב כנגד אמקו, אשר, בתורה, הגישה הודעת צד ג', כנגד המשיבות, צוות 3 בע"מ (להלן:"צוות"), שהיא החברה למתן שירותי שמירה ואבטחה, שהופקדה על שמירת מתחם האחסון של אמקו, וכנגד הראל, המבטחת של צוות.

במסגרת הסדר, שהוצג בפני בימ"ש השלום, וקיבל תוקף של פסק דין חלקי, הוסכם, כי תביעת השיבוב של כלל, תמוצה בסכום של כ- 656,000 ש"ח, בתוספת שכ"ט עו"ד והחזר האגרה, ובכך  יתייתר הדיון בתביעה גופה, ואילו המשך ההליך והבירור יעשו במישור הודעת הצד השלישי,    משמע - במישור הקביעה האם חברת השמירה, צוות, חבה, כלפי אמקו, במלוא הסכום שעל אמקו לשלם לכלל, או בחלקו של סכום זה, ככל שימצא שלאמקו עצמה אחריות תורמת לאירוע הגניבה.

פסק דינו של בית משפט השלום, שניתן לאחר שמיעת מכלול הראיות, שעניינן הסדרי השמירה באותו מתחם שבו אוחסנו התופים, וממנו נגנבו, ובחינת נסיבות ההתרחשות באותו לילה - הוא נשוא הערעורים שבפנינו. זאת - משנמצא, בקליפת אגוז, ש"צוות" אחראית, אומנם, לכך שהגניבה יכלה להתבצע, ויש לה אחריות מדיני הנזיקין, ומשנקבע כי התרשלה במילוי חובותיה החוזיות לשמור על המתחם, אך, מנגד, לאמקו עצמה אשם תורם בשיעור של 50% לקרות הנזק.

בימ"ש קמא, לאור הקביעות הללו, חייב את אמקו לשפות את כלל בסכום המוסכם הנ"ל, על פי פסק הדין החלקי, ולצד זה, חייב את צוות והראל לשפות את אמקו בגין מחצית הסכום, וכן באגרת בית המשפט, כנגזר מהסכום דנן, ועוד הורה כי כל צד ישא בהוצאותיו ובשכ"ט פרקליטיו.

ערעורה של אמקו נסב, מטבע הדברים, על יחוס מחצית האחריות לאירוע הגניבה, ותוצאותיו, למחדליה היא, תוך שהיא עותרת לחייב את המשיבות במלוא הסכום, או לפחות בחלק הארי שלו.

הערעור שכנגד, מטעמן של צוות והראל, מכוון כנגד עצם הטלת החבות על צוות, והקביעה כי זו התרשלה במלאכת השמירה, ולחילופין, מבקשות המערערות שכנגד להטיל על אמקו אחריות בגין אשם תורם, בשיעור שיהיה אף מעבר לאותם 50% שנפסקו.

כפי שהוחלט, בעקבות ישיבת קדם ערעור, שנערכה בפני כב' האב"ד, יוכרעו הערעורים ההדדיים על פי כתבי בי-דין שהונחו לפנינו, לרבות עיקרי הטיעון ותיקי המוצגים, ובתוספת השלמות טיעון בכתב שהוגשו מטעם הצדדים, לאחר הדיון המקדמי.

להבנת הדברים, וכמתבקש טרם הכרעה בטענות הצדדים, נביא, בתמצית, את עיקרי ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט השלום.

נקבע, כי צוות התחייבה לבצע שמירה במתחם האמור, בשעות הלילה, על פי תיק נוהלי שמירה, אשר אומנם גובש ואושר על ידי הצדדים, אך לא הוצג בפני בית המשפט ולא הובא כראייה.   בפועל - מדובר היה בשומר בודד שהיה אחראי על סיורים בחלק בלבד מהמתחם הכולל, ששטחו כ- 53 דונם, והוא הונחה לבצע סיור רגלי אחת לשעה, במסלול מוגדר. הפריצה והגניבה התבצעו, ככל הנראה, באופן כזה שהגנבים, תוך תחכום וזהירות, הקפיאו את פעולותיהם, בסמוך להגעת השומר לסיור הרגלי, וחידשו את מעשיהם כאשר חזר לכיוון עמדת השמירה הקבועה, הנמצאת במפלס אחר. השומר קיבל אחריות על האתר משעה 18:00, ועד 06:00, בכל לילה, באמצעות חתימה על טופס יעודי לכך, ובטופס הרלוונטי לליל הגניבה, פורט, במפורש, שהציוד נשוא השמירה כולל את התופים הרלוונטיים. הפריצה התגלתה על ידי השומר סמוך ל- 05:00 ודווחה על ידו.

עוד נקבע, שאמנם, מסלול הסיור, ושטח השמירה המוגדר, לא כללו את אזור מערום התופים, שם היו מונחים לעת גניבתם, אך, מדובר היה במרחק של כ- 15 מטר מגזרת פעילות השומר, טווח שאיפשר, בנקל, השגחה ותשומת לב לכל תנועה בלתי שיגרתית שם.

בשל גודלם של התופים ומשקלם, והצורך להיעזר באמצעי שינוע, כגון מלגזה, להזזתם מהשטח, ובשל המורכבות והזמן הנדרשים לביצוע גניבה בהיקף כזה, ובנסיבות ששררו, היתה פליאה רבה הכיצד הצליחו האלמונים לבצע ולהשלים מלאכתם העבריינית "מתחת לאפו" של השומר, אשר אמון היה על לחיצת כפתור חשמלי, לתיעוד סיוריו הרגליים, בכל שעה, כפי שאכן עשה, כאשר עמדת הלחצן הזה נמצאת מטרים ספורים ממערום התופים.

אותה פליאה, אף הביאה להשערה בדבר מעורבות השומר עצמו באירוע, אך בפסק הדין נקבע כי לא הוצגה תשתית ראייתית לכך.

בפסק הדין קמא, נדונה הפלוגתא המשפטית, בדבר מהות הוראות הדין הרלוונטיות לגזירת אופי אחריותה של צוות, אם בכלל, לאירוע הגניבה, וזאת - בזיקה להסכם שבינה לבין אמקו, אותו הסכם לאספקת שירותיו של השומר הלילי, אשר, כפי שראינו, לא הצליח להבחין ולמנוע את הגניבה.

בימ"ש השלום דחה את התיזה של אמקו, ולפיה מדובר באחריות של "שומר בשכר", לפי חוק השומרים  תשכ"ז - 1967, אותה אחריות מוגברת, שהפטור ממנה הוא אך אם האובדן נגרם עקב נסיבות שהשומר בשכר לא יכול היה לחזותן מראש, ולמנוע את תוצאותיהן.

מתוך ישום אמות המידה שנקבעו בהלכת "תמנון בע"מ", מפי כב' הנשיא דאז, א. ברק (רע"א 270/01 תמנון שירותי מיגון בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ"ז (2), 817), נקבע, כי מידת השליטה של השומר בחצרים הנדונים, והתכנות הפיקוח שלו על המתרחש, לא הגיעו כדי קיום דרישת ההגדרה שבסעיף 1 לחוק, ולפיה נדרש כי הנכס יהיה ב "החזקתו" של השומר.

אולם, חלף זאת, בימ"ש קמא מצא, כי המסגרת הנורמטיבית הישימה לניתוח המקרה, היא זו של חבות חוזית - נזיקית, וכי בזיקה לכך, הוכח בפניו, כי השומר, וצוות - בתור מעבידתו ושולחתו, התרשלו בקיום חובותיהם כלפי אמקו, ומשצוות חבה בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי אמקו, היא חדלה במחדל רשלני המזכה את אמקו בפיצוי על נזקה, אותם כספי שיפוי שהיא נדרשה לשלם לחברת כלל.